<h1>שבלי הלקט סימן ה'</h1>
<h2>דף מו.</h2>
ועל דבר זה שאל לפני ה"ר אביגדור כהן צדק נר"ו והשיב לו תשובה זו, אומר אני כי המברכים ברכת התורה על הלימוד אפילו לאחר קרית שמע, ומביאין ראיה מדאמרינן בירושלמי, אמר שמואל השכים לשנות קודם קריאת שמע צריך לברך, לאחר קרית שמע אינו צריך לברך, אמר ר' בא והוא ששנה על אתר. ובאת לדחות דבריהם ולפרש והוא ששונה על אתר, היינו שקרא קרית שמע לאלתר, דמיגו דחיילא ברכה אקרית שמע דלאלתר חיילא נמי על הלימוד המופלג, אין לדחות כן. חדא, דלישנא משמע דשנה קאי אהשכים לשנות, שהוא לשון לימוד, ואע"ג דזימנין אשכחן דירושלמי קרי לקרית שמע שינון, כמו שכתבת, הכא לא משמע לישנא הכי. ועוד, מאי שנא מתפילין, דכל זמן שמניחן מברך עליהן, כדאמרינן בפרק לולב וערבה [סוכה מ"ו ע"א]. ולא אמרינן מיגו דחיילא ברכה על הנחה ראשונה הסמוכה לה, חיילא נמי על הנחה אחרת המופלגת. וכי תימא תפילין שאני דאסור להסיח דעתו מהן, קל וחומר מציץ, כדאיתא בפרק הקומץ רבה [מנחות ל"ו ע"ב], ובפרק יציאות השבת [שבת י"ב ע"א], ובפרק קמא דיומא [ז' ע"א], לפיכך סלוק והסח הדעת הוי הפסק, ציצית יוכיח, דלא אשכחן דמיתסר בה הסח הדעת, ומברך עליה כל זמן שמתעטף, כדמשמע בפרק התכלת [מנחות מ"ג ע"א] מעובדא דרב יהודה. ואע"ג דכת' (במדבר ט"ו, ל"ט) וזכרתם, ותזכרו (שם שם, מ'), לא לאסור בה הסח הדעת, דיציאת מצרים ושבת ומחיית עמלק נמי כתיבה בהו זכירה, ולא [מיתסרין] בהסח הדעת. וסוכה נמי לא מיתסרא בהסח הדעת, אע"ג דכת' בה (במדבר כ"ג, מ"ג) למען ידעו דורותיכם, ומברך עליה כל זמן שנכנס לישב בה לאכול. ועוד, דברי תורה נמי נמשלו לשלשה משקין הנפסלין בהסח הדעת, כדאיתה בפרק קמא דתענית [ז' ע"ב] דאסור להסיח דעתו מהן. אלא ודאי אין הדבר יוצא מידי פשוטו, והוא ששנה על אתר, פירושו לימוד. אמנם יש לחלק בין אהבה רבה לברכת התורה, דאהבה רבה עיקרה לא ניתקנה לברכת התורה לפיכך אינה פוטרת אלא לימוד הסמוך לה לאלתר. אבל ברכת התורה פוטרת אף לימוד המופלג לאחר שעה, דכת' (יהושע א', ח') והגית בו יומם ולילה. הכתוב עשה הגיון הלימוד דיום ולילה הגיון אחד. ולא דמי לתפילין וציצית וסוכה, דלאחר שסילק התפילין והציצית מעליו ואחר צאתו מן הסוכה אזלה לה מצוה, וכל זמן שלא יחזור ויעשה מעשה, הנחה, ועיטוף, וישיבת סוכה, המצוה מסולקת ממנו לגמרי וליתה גביה כל עיקר, וסילוקה נראה וניכר. אבל תורה, אף אם פונה לעסקיו יכול לדבר או להרהר בדברי תורה. ואפילו נכנס לבית הכסא ולבית המרחץ אמרינן בירושלמי בפרק כירה [שבת פ"ג ה"ג], ובפרק כל הצלמין [ע"ז פ"ג ה"ד], תני שואלין הילכות מרחץ בבית המרחץ והילכות בית הכסא בבית הכסא. ואע"ג דבתלמוד דידן [שבת מ' ע"ב] לא משמע הכי, דמתרצינן התם לאפרושי מאיסורא שאני, הא לאו הכי אסיר, אע"ג דהוי מהילכות המרחץ, מכל מקום זימנין דמהרהר בדברי תורה לאונסו אף בבית הכסא ואי איפשר לו להסתלק מהם, כמו ר' אלעזר ביר' שמעון בפרק טבול יום [זבחים ק"ב ע"ב]. ובירושלמי בפרק מי שמתו [ברכות פ"ג ה"ד] נמי גרסינן, אמר ר' זעירא כל סברא קשיא דהוה לי תמן סבריתה. ושינה ביום נמי, כיון דאסור לישן יותר משינת הסוס לא חשיבא שינת קבע כולי האי להיות הפסק, דיום סתמיה לאו לשינה קאי, דלא איברי ליליא אלא לשינתא, כדאיתה בפרק הדר [עירובין ס"ה ע"א]. הילכך אנו שרגילין לברך ברכת התורה בכל יום קודם פרשת קרבנות ומשנת אי זהו מקומן וברייתא דר' ישמעאל, שוב אין צריך לברך אלא למחר. ובימי חכמי התלמוד, מתוך שתורתן היתה אומנותן לא היו אומרין אותן, וגם לא היו מברכין אלא קורין קרית שמע וברכותיה ותפילה. ואל תתמה שהרי ר' לא היה קורא אלא פסוק ראשון בלבד, כדאיתה בפרק היה קורא [ברכות י"ג ע"ב], ועל כן תולה הפטור באהבה רבה, מיהו קיבלתי ממורי רבינו שמחה מאשפירא, דשינה ומרחץ ובית הכסא חשיבי הפסק, וצריך לחזור ולברך. ואיני כמשיב על דבריו, ואני להעמיד המנהג שנהגו דנתי לפניך.
